5 שנים למותו
שני בציר - חבר מכיתת דולפין

 

סיוי,

 

עבר הרבה זמן, הרבה יותר מידי בשבילי, ואני מרגיש שאני חייב להתנצל בפניך. כל הזמן הזה שלא שמעת ממני, זה לא בגללך – רק אני אשם בקצר הזה. מערכת העיכול שלי, כמו כל דבר, עובדת לאט והיא זו שעצרה אותי בדרך המייסרת הזו אליך כל פעם מחדש.

כמה וכמה פעמים הרגשתי שאולי הפעם, אך כמו ששמת לב זה תמיד הפך לאף פעם.

אחרי כל ניסיון הרגשתי שאני לא מספיק בשל, וזקוק לעוד קצת זמן לחשוב, לנתח ולהבין את כל הסיטואציה הלא מובנת הזו.

והיום?!

היום זה שונה, אני מרגיש צמא לקשר הזה איתך.

די! הספיק לי לשתוק!

יש לי כמה דברים להגיד לך ואני רוצה שתשמע.

סיוי, עד עכשיו אני אוכל את עצמי שבגלל איזה "חוצה קו אדום" מטופש לא הצלחתי להפרד ממך באותו יום נורא בבית החולים, ועד שהגעתי כבר לא היית.

אתה יודע, תמיד כיף לחזור הביתה מהצבא, אבל לא הפעם!

ישיבתי באוטו בחזרה משרגא לקיבוץ, בדיוק אותה הדרך שלך הביתה ולא ידעתי מה מחכה לי. לאן אני הולך ממגרש החניה? לבית שלך? לסוכה שלנו? איך כולם נראים עכשיו?

מצד אחד לא ידעתי כלום וחיפשתי תשובות, ומצד שני הבנתי המון. תוך כדי הדרך חילחה בי המודעות והבנתי שמהיום שום דבר לא יהי שליו ושקט כמו שהיה לפני.

רציתי שהדרך לא תיגמר, לא להגיע

רציתי פשוט להעלם ולא להופיע!

התביישתי בעצמי!

כולם כואבים ותומכים כבר יומיים ורק אני לא שם כשצריך, ולא משנה איך יסובבו את זה אני לא הייתי שם בשבילכם!

בשבילך, בשביל המשפחה שלך ובשביל החברים הכי טובים שלי.

אני מבקש סליחה!!

סיוי, העולם שלנו מודד את זה בשנים ומקבע את זה לתאריכים בלוח השנה.

אבל חשוב לי שתדע שזה לא ככה באמת,

זה רק למראית עין.

המחשבות והזכרונות רצים בראש מידי יום בכל צעד שאני עושה, בכל תחום עיסוק ובכל פינה בקיבוץ.

 

 

                                    סיוי, אתה חסר לי, חסר לנו

                                    אני מתגעגע אליך

                                    אוהב ומחכה

                                                            שני

 
----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- -----