מתוך חוברת לזכרו במלאת שנה למותו
אבנר שניידר - בן דוד של אירית
 

סיון,


נער, שרצה וגם יכול, אבדה שרוצים להשיבנה בהחיותנו את הרגש.


רוצה אני לקחת אתכם אל מה שהיה אילו חי, אל מה שהיה באותו הערב.

 

שאון אימה,
רחש זחל מתנועע
גבעה מכוסה אבק,
וצלליתם, על רקע השקיעה.

 

מגיחים מאחורי פלדת אל חלד,
צעדם קליל, חתולי, מתמזגים הם
אל תוך פראות הנוף.

 

וצועק אתה גרונך ניחר,
"קדימה הסתער".
מביט בך מראך מעורפל
ומביט שוב,
ועל דש חולצתך סיכת מ"מ.

 

ואתה חומק, מיד מושטת,
חיוך נמוג בערפל הקרב.
האם תעתוע או שמא דמיון,
ומתהפך בשנתי ושומע לפתע קול,
כאילו מתגלגל מראש גבעה.

 

והקול מוכר, מלווה אותי מאז ילדותי,
"סיון, קום פקח את עיניך".
ולפתע ניעור חוזר באחת,
אל מציאות סוחפת
של חלוקים לבנים וריח תרופות.

 

ושוב שוקע,
שאון אימה מתקרב,
חריקת בלמים על כביש האספלט,
עוצמה מחרידה של מתכת נמעכת.

 

רעש מחריש אוזניים
אשר גורם בהבזק, לחשוב,
שזה לא ייגמר טוב.

 

רעש אשר מעביר צמרמורת בגווך
כי יודעים אנחנו מה יהיה, כאשר יימוג.

 

ואותה שניה גרמה לנו, לכולנו להיפגש
ואתה, שרוע בנינו באפלת הליל
מנסה לקום, עוד נאחז.
מרצד על פני מסך באולם הכנסים.

 

ושוב חובר לזיכרוננו, אותו ערב של הליכה על סף התהום.
כן, זעקנו אותו ערב,
נס, אלוהים עשה שיחיה.
הנס לא קרה, אולי, כי לא אנשי אמונה אנו,
אולי כי פסו ניסים מן הארץ הזו.

 

אולי, היה מאוחר מדי,
כי כבר החל הכוכב, את מסלולו מטה.
בוהק בשחור האפלה,
שורט שמים בשובל מסנוור,
איך אפשר אם בכלל, לעצור כוכב נופל.

 

ואנו בני תמותה, מתמוגגים על ניצוצות מאותו כוכב,
ניצוץ של ילדות.
ניצוץ של נערות מלבלבת.
מתבוננים מבעד לעיניים מזוגגות,
איך נעצר השעון מלכת.

 

שרביט של זהב מרצד מולנו,
מפיץ ניצוץ של בחרות,
סיירת מובחרת, אחוות לוחמים,
שיח עם נערה אל תוך הליל.

 

וישנם ניצוצות רבים, אין ספור,
שילוו אח אחות, והורים,
וגם אותנו במהלך השנים.
וכל אחד עם ניצוץ לעצמו,
מחזיק, ממאן להרפות.

 

והבוהק מסנוור,
ומתבוננים בו אחוזי אימה
ולא נבין,
מדוע דווקא אתה???

    

אבנר שניידר



----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- -----