דברים לזכרו
דברים שכתבה דפני אסף לעלון הקיבוץ
 

סיון


כשהגעת אלינו מעין-זיון היית קטן, זעיר ממש. אני זוכרת אותך, על אופניים שלושה גלגלים, ילד קטן עם שתי דודות גדולות. אף פעם לא לבד. תמיד מישהו מאחוריך או מצדדיך – שומר עליך.


חברה שלי, אמא של חייל מהצוות שלך, שאלה אותי אם היית בריון, ופתאום שמתי לב כמה גדלת. ילד יפה, מטר שמונים ו"מוטת כנפיים" של חייל בסיירת.

 

לא יצא לי כמעט לפגוש אותך פנים אל פנים. אני זוכרת רק פעם אחת, כשבאת לבית שלנו לקבל עצות לטיול לסיני שעשיתם, כמה חבר'ה מדולפין. היה נראה לי שאתה אחראי על עצמך ועל כל הסביבה. מודע לזה שהכל צריך להיות מתוכנן ומבוצע במחשבה תחילה. בדיוק כמו שאמא שלך אמרה – ילד משימתי.

 

ביום שישי האחרון קמנו אל בוקר רע ונורא, בוקר מחריד. ביום שבת קמנו אל בוקר רע יותר, וים החרדות הפך לים של דמעות.

 

היית ילד כל כך שמור. דומה כי הוריך הבינו מלכתחילה, שילד, לא רק צריך להיות שמור ב"אישית לוחצת" הוא גם ובעיקר צריך לקבל הרבה אהבה כדי להיות מוגן. ואתה קיבלת מזה ומזה בשפע מעורר התפעלות. לפני כמה שנים, בהפלגה לקפריסין, ניתק לזמן מה הקשר עם הספינה שלכם – בני דולפין. אבא שלך היה כל כך מודאג שכמעט הפך את כל המדינה. נראה שאם יכול, היה נכנס אתך ללבנון – כדי לשמור עליך. לו רק יכול, היה ממשיך לשמור עליך בכביש ובכל מקום.

 

ברדיו שירים לראש השנה. כל מילה ושורה מקבלת משמעות שונה. "שתישאר צעיר לנצח" – כן, אתה כבר תישאר צעיר לנצח. "וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד" – אבל כל כך קשה.


צמד רעים שר את הרבי נחמן מברסלב: "אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה". ואני מרגישה, שאין, אין דבר שבור יותר מלב שבור ואין דבר זועק יותר מאמא שקוראת מעמקי נשמתה, "מי יתן מותי תחתיך".

 

לא הכרתי אותך מקרוב, לא הפנמתי הבעות פנים ותכונות אופי שלך. אך יש לי הרגשה שבלילה ההוא, ברכב הנוסע, כשישנת אל מותך, אם היה לך שבריר שניה שבו הבנת מה הולך לקרות, היו תווי פניך מביעים פליאה גדולה וחוסר השלמה עם המציאות האלימה שמחכה לך בקצה הנפילה. מציאות שהייתה כל כך רחוקה ממך.

 

     דפני אסף

----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- -----