דברים לזכרו
חברים של סיון מספרים
 

רודד: היה בו טוב עד תמימות, לא מסוגל לפגוע בבן אדם. גם בריבים הכי גדולים היה לו הגבול עד כמה להעליב. לפני שבוע-שבועיים, הוא בא אלי לחדר בשבת, ונתן לי מפתח לחדר שלו, סתם ככה בלי סיבה. הוא רצה שאני אהנה מהמזגן בחדר שלו.הוא היה איש של עשייה: להוריד סירות, לקום בבוקר לעבוד במדגה, הוא בנה את הסככה הזאת, והצריף בים… הוא הפעיל פה את אבא שלו הרבה שעות…

 

נעה: אלינו, הבנות של "סנפיר" היה לו יחס מיוחד. כשהיינו בי"א, והוא ועידן היו בי"ב, החדר שלהם היה המועדון שלנו. אז בעצם נוצר הקשר. אנחנו קראנו לו "ציףציף" .
ליאת ואני למדנו פיזיקה, היינו יושבות בחדר עיון שעות, מנסות להבין מה רוצים מאתנו בתרגילים, עד שהוא ותום היו באים. הוא היה מסתכל רגע, לוקח את העיפרון וציק ציק ציק – פותר לנו הכל. מאז שהתגייסנו הוא פשוט נכנס לשגרת היום יום שלנו: אם הייתי צריכה מישהו שיקפיץ אותי לאנשהו, או שיביא אותי מהצומת, היה ברור שאליו אני פונה.


סיון ענבר: הוא היה מטלפן אלינו כל יום, ואם לא היינו מתקשרות אליו , הוא יכול היה לכעוס שבוע!

 

עידית: סיון היה נורא חזק, בעל מוטיבציה חזקה, שזה בכלל לא מובן שקרה לו משהו כזה.בכוח הנפשי שלו ובאמביציות הוא כאילו השלים את מה שהגוף שלו לא נתן.


עידן: אני מרגיש שזכיתי להיות עם סיון בכל שלב בחיים: בפעוטון, בי"ס יסודי, בחט"ב – היינו באותה כיתה, וגם בתיכון. במדגה עבדנו יחד, גרנו בשכבת נעורים ביחד, הדרכנו את ילדי תורן בפעילות הימית ובקורסים. בצבא נפרדנו קצת – ומהר מאוד הוא חזר אלי. הוא התגייס ל"מטכ"ל" ואני לגולני. אחרי שנה הוא מצא את עצמו בצוות שלי, וכל כך שמחתי. הוא היה ממש להיט. בהתחלה – תרגילים עשינו יחד, עלינו שנינו ללבנון, דאגנו אחד לשני בכל מה שצריך. זה עשה לי טוב שמישהו מהקיבוץ איתי בצוות. נמצאים יחד 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. בימי ראשון לא הייתי מתעורר מהטלפון או השעון, אז הוא היה בא לאסוף אותי. כשיצאנו הביתה- הוא עוצר טרמפים, אני יושב בתחנה מעשן… הוא דאג לי כל כך הרבה.
כשהיינו חוזרים משבוע בשטח, הוא היה מחליף לי את המדים המלוכלכים, דואג שיהיו לי מדים נקיים בארון. כשהיינו מעמיסים ציוד, הוא היה עוזר לי להעמיס את כל הציודים שלי כחובש. כשיצא להכנה לקורס קצינים, נפרדנו ממנו בטקס "זובור", כמו שצריך….

ביום שישי לפנות בוקר חזרנו מניווט ואז נודע לי.. לא ידעתי מה לעשות… כל הגוף רעד לי.. בדיוק ניקיתי את חלקי הנשק, והם פשוט נפלו לי מהידיים. הלכתי לחפש את אביב, להגיד לו שאני יוצא מיד. נסעתי מיד לרמב"ם, ושם פגשתי את אירית- והיא סיפרה לי על האסון. הגיעו עוד חברה מהכיתה חיכינו וחיכינו לאיזה נס…
אח"כ נכנסנו להיפרד, והמון אנשים הגיעו, גם כל האנשים מהצוות..
בערב, בדיוק כשעמדנו לנסוע לבקר את צור, הגיע טלפון שנבוא מיד לרמב"ם להיפרד פעם אחרונה. בזמן הנסיעה, ידעתי בתוך תוכי שזה הסוף… היה כל כך קשה ולא הפסקנו לבכות…
נודע לנו שהוא חתם על מין צוואה לתרום את אבריו. הייתי כל כך גאה בו על זה. לי לא היה אומץ לחתום על דבר כזה. הרבה אנשים פה מדברים ומדברים, אבל אף אחד לא עשה את זה עד עכשיו. זה כל כך מתאים לו, איש כזה טוב!

חזרנו לקיבוץ…המומים… שותקים… אני יודע שיהיה לי כל כך קשה בלעדיו.. הוא דאג לי כמו שאף אחד לא דאג לי אף פעם…

 

חברים מהצוות ב"גולני"

 

זהר: בנווט המסכם בצפון, אני זוכר אותו הולך לפני, ואני מאחוריו- "אפוף" לגמרי, אבל סומך עליו שהוא יוביל אותי…
בנווט הראשון הוא והבן-זוג שלו ישבו לנוח, ואז סיון אומר:"טוב, חמש דקות ומתארגנים לתזוזה!" בהתחלה ראינו בזה חוצפה, ואח"כ התרגלנו ואימצנו את השיטה..

 

אביב: היתה לו חוצפה מסויימת שלא נבעה מרצון להרגיז אלא מזה שלא ידע את הנוהגים. ברגע שהעירו לו – מיד תיקן.

 

מורן: בקשר ליציאה לקצינים, בהתחלה הוא נורא התלבט ולא רצה לחתום רבע. היו לו תוכניות לטייל . הוא רצה להיות בסילווסטר 2000 באירופה באיזה מקום. אבל בסוף, הוא היה מאוד שלם עם הכיוון וכבר עשה תוכניות איך הוא ישנה וישפר כשיחזור ליחידה. זה כיף להזכר בו כאדם שתמיד מלא חיים ורצון לעזור ולעשות טוב.
 

----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- -----