דברים לזכרו ביום השלושים למותו
אבנר שניידר - בן דוד של אירית
 

שלושים לסיון      ג' חשון, תשנ"ט  23.10.98

 

לגעת
חלפו להם שלושים,
ימים של סערה , ואמונה.
ימים של התבוננות ותהיה.

 

ויכול אני, כך סתם לעמוד כאן, ושם
ולקיים דיאלוג והמילים רצות, נכתבות,
צפות, בים של דמעות.
ונחנק, וטובע בהן, כי אכזר המקרה.

 

קם והולך בשבילי עירי, צעדי נמהר משהוא.
חוצה גבעות חולף על פני שדות,
ואומרים לי ידידי, משפר שיאים?
ואומר להם דמותו, שם,
רוצה, רק לגעת.

 

דומה שמכור אני, ועובר טלטלה,
והכאב לא מרפה מתעצם,
ודומה, שנהנה אני מאותו הכאב,
של התיפחות, בבוקרו של יום.
ואין לי מנוח ודמותך לפני,
ואני רוצה, רק לגעת.

 

אמך מבכה נסערת נפשה, לב אביך דואב.
והדר, כה שברירית, כמהה היא אליך.
כועס אביב, היכן הסמל?
וחברים מספרים, שמשפחה לא עזבת!
נקטפת נערי,
כי גם שם, רצו, רק לגעת.

 

להפרד, זועק היגיון.
לא אוכל, עונה לו רגש.
היה שלום, סיון של אירית.
היה שלום, לוחם.

 

עוף לך,
היה ענן לבן ברקיע התכלת,
היה כוכב, נוצץ בשמים.
כי טהור אתה, ילד,
ואנחנו, כל כך,
רוצים עוד לגעת.

    

אבנר שניידר

 

----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- -----