10 שנים למותו של סיון
כתב: ים אפרתי - חבר מכיתת דולפין
 

מרמריס (טורקיה)
26/7/2008
20:40

 

סיווי,


כבר הרבה זמן שאני מתכנן לכתוב משהו לקראת האזכרה השנה.


חשבתי שזה יבוא לי בקלות והמילים יזרמו אל הדף, אבל כנראה שתלאות היום יום, השגרה והעיסוקים השוטפים חזקים מאיתנו.


לקחתי איתי בלוק כתיבה ועכשיו אני שוכב על יכטה בטורקיה עם כל החבר'ה. חשבתי שאולי פה, הרחק מכל הבלגאן ובשלווה האינסופית של הים, הרוח, הגלים, השמש, מי הטורקיז והנופים המרהיבים תבוא לי המוזה ואוכל להוציא את המחשבות לתוך הדפים, אך גם פה היה לי קשה לכתוב משהו שבאמת ירגש אותי ויהיה מהלב.


לבסוף, אתמול, כאשר חשתי ש"המטלה" שנתתי לעצמי כבדה ומכבידה עלי, הבנתי שהעובדה שכלום לא יוצא לי אינה מקרית. כנראה שלמרות הכאב ולמרות האובדן, הצלחנו להמשיך בחיים. הצלחנו למצוא את הדרך לבנות לנו ביחד משותף וחברה אמיתית גם מבלי שאתה הגורם המאחד סביבו יושבים בשבת בצהריים ומרביצים על האש.


במשך הזמן כל אחד הרחיב מעט את אישיותו וביחד אנחנו פורסים אותה על החלל הענק שהותרת. כל אחד בנה חיים שלמים ולחלקינו יש מקצוע, לחלקינו יש משפחה ואחדים גרים במקומות שונים בארץ ובעולם ועזבו את הקיבוץ. לכל אחד יש היום "אני" פרטי משלו ורק אירועים משותפים כמו מסיבות רווקים, גמר היורו, או הפלגה בטורקיה כמו זו מזכירים לנו את המשותף המאחד, את הכיף של הביחד, את החיבור החזק שיש לנו, את היופי של החברות הגדולה והאמיצה הזו, את הנתינה אחד כלפי השני ואת אהבת האמת שאנו רוחשים אחד כלפי השני מתחת למעטה העקיצות והירידות הקטנות שמלוות את שתיית הבירה והרביצה המשותפת על הסיפון.


אתה סיווי, אתה תופס את המקום בראשו ובליבו של כל אחד מאיתנו גם אם אינך נמצא פיזית באזור וגם כשאינך נושא השיחה סביבו אנו יושבים ומדברים. אתה נמצא עם ששון מעבר לאוקיאנוס, עם אורי בתמונות, אני לוקח אותך איתי לשמיים, גת צולל איתך למעמקי הים ויושב לידך בדרך לבלומפילד למשחק של הפועל מול בית"ר, את אליאב אתה מלווה בטיול הערב עם אדם לים, שם אתם פוגשים את שני ומכינים ביחד קפה ובימי רביעי אתה משחק עם לוי ואביעד כדורגל ואח"כ בא ויושב במרפסת עם מישהו אחר על איזו בירה קרה. אתה מכיר את כל הילדים שנולדו לחבר'ה בכיתה, את שכונת הסטודנטים וכל אחד שומר לך מקום של שקט בביתו.


אמנם אתה אינך תמיד נושא השיחה, אמנם לא כולנו חושבים עליך בכל רגע, נכון שפעמים רבות נראה כאילו הסתדרנו בלעדיך, אבל תמיד שמורה לך פינה חמה, שקטה ונעימה בליבנו ותמיד נמצאים בראש הזיכרונות היפים של החוויות הרבות להן הייתה שותף ואת חלקן אפילו הובלת. אין מישהו שקשור בחיינו שאינו מכיר אותך.


בלעדיך, כל אחד מאיתנו נאלץ למתוח את גבול האחריות שהוא לוקח על עצמו כשאתה אינך כאן לדאוג לנו ולעיתים אני חושב לעצמי שהיה נחמד אילו היה ניתן להרים אליך טלפון ולחלוק את אשר על ליבי, את החברה שעזבה אותי, את השמחות, התקוות, האכזבות, הכישלונות, הפחדים, החששות, ההצלחות ובכלל להתייעץ איתך בצמתים העיקריות של החיים.
הערב יורד עכשיו, עוד מעט האלכוהול יתחיל לזרום על השולחן, אח"כ נצא לאיזה מועדון וכנראה שנסגור את הלילה על איזו לאפה, או המבורגר ואח"כ נקנח באיזה קפה של זריחה על הסיפון, לפני שניפול למיטות ונתעורר מחר באיזה מפרץ קסום לעוד יום מפנק של צלילה, דיג, רחצה, פלאברה והמון המון ביחד.


אני מניח שגם היום לא נדבר עליך וכל מחשבה שתעלה על חסרונך תידחק מיד לאחור, כדי לא להשבית את השמחה, כי איכשהו לא נעים לצחוק ולהיות מאושר ולהזכיר אותך בו זמנית, אבל בתוך תוכי אני משער שזה מה שהיית רוצה שנעשה. היית רוצה שנמשיך את חיינו, נמשיך להיות בקשר טוב וחברים אחד של השני, ניצור דרכים אישיות לכל אחד, אך נדע גם מלשמר את המשותף ונהיה מאושרים וצוחקים ונזכור אותך בדרכינו האישית. כי הרי בדרכך הצנועה לעולם לא רצית להעמיס על מישהו ותמיד היית מוכן לקחת על עצמך כדי שלזולת יהיה יותר קל.


סיווי, כבר עשר שנים בלעדיך. החלומות עליך כבר יותר מעורפלים ובשכיחות יותר נמוכה, אבל תדע לך שאנחנו עדיין מקפידים לחבק את משפחתך באירועי שמחה ועצב, אנחנו משתדלים לתמוך בהם ואנחנו מבינים שאצלם החיים לעולם לא ישובו להיות כשהיו. אנחנו מנסים להתנחם בכך שאחיך מתבגרים ומאוד מזכירים אותך, אך העיניים המחמיצות בכל פעם שאירית ועודד רואים אחד מילדנו רץ על הדשא, לא מותירות מקום לדמיון באשר למה שרץ אצלם באותם רגעים בראש.


אני מאוד מקווה שהבור הענק שפערת בלבבות כולנו ימשיך להיות גלוי, כי בור כזה לעולם לא יכול להתמלא באמת, אלא רק להיות חשוף וזוהר כדי שנדע לקפץ מעליו ולא ליפול לתוכו, כי הנפילה לבור היגון והשכול קשה וכואבת ולא ניתנת לריפוי, אך המודעות, המעבר מעל הבור תוך עצירה, התייחדות ועקיפה מהצד שנראה לנו הכי נכון באותו רגע הינה מכבדת ומאפשרת לנו לחיות ליד הבור.


לסיום, הבנתי שלמרות שלא היה לי מה לכתוב, מילאתי כבר שניים וחצי עמודים, מה שמוכיח לי שתמיד יש לי משהו להגיד לך ותמיד אני רוצה לחלוק איתך. בעצם אני תמיד עושה זאת, גם אם זה לא נכתב או לא מדובר בשום מקום.


אז תמשיך להיות צעיר במוחנו ואנחנו נמשיך לחבק את המשפחה שלך ואחד את השני ולאהוב ולחיות ולהתרגש ולכאוב ונמשיך להעצים את הסביבה שלנו.


להתראות חבר אהוב, תמשיך לשמור עלינו מלמעלה ונתראה בחלום הבא.

 

ים

----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- -----