דברים לזכרו במלאת 17 שנים למותו
אמא - אירית
 סיווי שלנו

בשמונה עשרה השנים האחרונות כשהחצבים פורחים בצידי הדרכים והחבצלות מאירות לנו את חוף הים אני יודעת שמגיע הזמן להיפגש כאן עם חברים ומשפחה כדי להתייחד ולזכור אותך.


איתנו במשפחה אתה תמיד נמצא... אנחנו מזכירים אותך בארוחות הערב, נזכרים ומזכירים באירועים וחגים שונים. גם הילדים והצעירים  שנולדו אחרי שכבר הלכתה מאיתנו מדברים עליך כאלו שהם הכירו אותך.  אתנו אתה תמיד נמצא ואני מקווה שכך יהיה תמיד...


בזמן שחלף קרו המון דברים… אבל כשאני מגיעה לפה הזמן כאילו עומד מלכת,  ואתה חי ונושם מולי כמו באותו יום חמישי שבו חזרת מהכנה לקורס קצינים וביקשת שאני אבוא לקחת אותך מהכביש. בדרך, סיפרת בהתלהבות על ההכנה עצמה שהייתה קשה אבל בסדר כדבריך... ברוב צניעותך לא סיפרת כמה הצטיינת וכיצד החמיא לך המח"ט איזנקוט (היום הרמטכ"ל) על ביצועך ויכולותך בשיחה האישית בניכם.

 

 וכך התנהל לו ערב נעים בבית עם  כל המשפחה, הדר, אביב, אבא ורבקה.  אני זוכרת  את עצמי אומרת לך כמה אני שמחה שבד 1 זה במצפה רמון – "רחוק מלבנון…" במהלך הערב  סיפרת על כל תוכניותיך לשבוע החופשה שקיבלת לפני הקורס, לאן אתה רוצה לנסוע ומה אתה מתכוון לעשות הודעת גם שאתה מתכוונן  לנסוע לבלות הערב....

 

 שאלתי, "מדוע דווקא היום כשיש לך שבוע של חופשה לפניך" ואתה הסברת בשיא הרצינות שבילוי ביום חמישי בורטיגו זה לא כמו ביום שישי , זה משהו אחר…ושהמון זמן לא היית בבילוי ביום חמישי ושבכלל אני לא צריכה לדאוג והכל מאורגן ויהיה בסדר…

 

ואני כהרגלי ידעתי שכשאתה אומר שהכל יהיה בסדר אז באמת הכל בסדר. …

אבל כנראה שהפעם משהו לא היה בסדר… ואתה לא חזרת מהנסיעה הזו הביתה ….

 

בבית החולים עדיין קיווינו שהנס יגיע ואתה בכל זאת תצליח לחיות. גם במיטה בבית החולים היית גדול וחזק, כזה שתמיד מצליח ותמיד משיג עם כוח רצון אדיר. אבל... המכה בראש היתה חזקה מידי והרפואה עדיין לא מתקדמת מספיק כדי לתת מענה... בצער נוראי נפרדנו ממך והסכמנו שחלקים ממך יתרמו למען הצלת חייהם של אחרים. המחשבה שחלקים ממך עדיין חיים בגופם של אחרים, מעודדת אותנו ונותנת לנו כוח להמשיך. כל זאת,  בידיעה שבכל זאת משהו ממך עדיין ממשיך ומותך לא היה סתם תאונת דרכים מיותרת ומטופשת.

 

כאן בין הכרמל לים טמנו אותך לפני 18 שנה, מאז קרו המון דברים... נפרדנו מאנשים יקרים מאד במשפחתינו, ונוספו ילדים וקרובים למשפחה


18 שנה זה המון זמן אבל הזמן לא מרפא

הוא מכסה את הכאב בתנחומים, בעיסוקים, ובשמחות קטנות

אבל בלילה במיטה, השנה נודדת, כמו בסיפור על הנסיכה וגרגר העדשה

הזמן מסתיר את הכאב מתחת לסדינים...


בשבילי אתה לא פה בבית קברות, אתה בבית, בחפצים,  ובתמונות, מאין "נוכח נפקד", שאיתו אני מבלה בלילות, מתגעגעת ומנסה למצוא תשובות...

 

אני בטוחה שאתה מלווה את כולנו, את אילו שהיו איתך בקשרים קרובים ואת אלה שהפכת להיות חלק מהם בגלל שלמדו להכירך דרך אוהביך ומכירך ....

 

18 שנים של געגוע לעלם החמודות שקפא בהיותו בן 20 ושלושה חודשים

18 שנים של געגוע שביחד איתו מנסים להמשיך לחיות...

18 שנים שאינם מרפאים את הכאב אלא מעצימים אותו

18 שנים של געגוע אין קץ...