דברים שנאמרו בשם יו"ר יד לבנים חוף כרמל בטקס יום הזכרון תשס"ז
באנדרטה לזכר חללי מועצה אזורית חוף כרמל
 

ערב יום הזכרון, תשס"ז, 2007


מכובדי, תושבי חוף כרמל, נערים ובני משפחות יקירים

 

ושוב שוקעת השמש ומחליקה אל תוך הים
ושמיכת אור צבעי כתום סגול תכסה את האופק.
החשיכה העולה תאפיל על שארית היום.
יום נוסף של יסורי שכול וכאב בלתי נגמר
שלנו, המשפחות השכולות.

 

כבכל שנה מתכנסים אנו משפחת השכול של מועצה אזורית חוף כרמל, כאן במקום היפה הזה בין כרמל וים ליד 12 העמודים הרמים האלה ואל מול שמותיהם של יקירינו החקוקים בסלע. במקום מיוחד זה שבו 12 עמודים המסמלים את 12 שבטי ישראל המביטים לכל עבר אל אופק מדינתנו הקטנה, הנאבקת גם אחרי 59 שנה על קיומה, מונצחים יקירנו, אהובנו שנפלו בעת מילוי תפקידם להגנתה


אבל לא במותם ציוו לנו את החיים, אלא בחייהם, במעשיהם ובשליחותם...

 

סניף יד לבנים במועצה הוא סניף צעיר שבשנה האחרונה אני משמשת כיושבת הראש שלו. השנה חשוב היה לנו לאיר את הזרקור גם  לעבר האחים השכולים ולכן גם מדליקת האבוקה וגם אומר הקדיש הם אחים שכולים. הקשר עם האחים השכולים חשוב לנו מהרבה בחינות ובעיקר הוא מאפשר לנו לשמור על קשר עם המשפחות השכולות לאורך השנים.


בתפקידי, אני מתפללת יום יום שמספר המשפחות החברות בסניף לא יגדל... אבל לצערי בשנה האחרונה נוספו לנו חמש משפחות חדשות. 

 

אנו המשפחות השכולות קמות כל בוקר עם זכרונו של הבן או הבת, האח או האחות, או ההורה שנהרג  והולכות לישון איתו בכל ערב. אין לגבינו יום שהוא מיוחד במינו -  כל יום הוא יום זיכרון.  אבל חשוב לנו מאד הזכרון, ההנצחה, המפגש והיחס החם ממשפחת חוף כרמל. ועל כך תודה

 

הטרגדיה האישית שלנו החלה לפני שמונה וחצי שנים,  ב 19.9.1998 כשבננו סיון נפצע אנושות בתאונת דרכים והוא רק בן 20. אחרי שנקבע כי הוא מת מוות מוחי תרמנו את אבריו להצלת חייהם של חמשה אנשים. סיון היה בחופשה לפני קורס קצינים ויעד את עצמו להיות קצין הטרור של היחידה. אני יודעת שהוא אהב את היחידה, את האנשים שהיו איתו בצוות, את המפקדים והקצינים. בכל יום ויום ששירת ביחידה הוא הרגיש סיפוק וערך עצמי רב ביחד עם הידיעה שזו תרומתו למדינתו וארצו.

 

אנו, המשפחה, חיים יום יום את אותה אמונה בדרך בה הלך סיון, והיא נותנת לנו את הכוח להמשיך הלאה. כל אותם זכרונות נפלאים שיש לנו מעלים את תחושת ההחמצה. עשרים שנה לגדל ילד, להינות בפריחתו, להריח את הריח ולראות עתיד עם פירות בשלים – אך יד נעלמה, היא שקטפה אותם בטרם עת.


יודעים אנו  שסיון כאדם, כחייל וכמפקד חש שמילוי המשימה וההתנסות המבצעית הינם בראש מעייניו. אהבתו למדינתו, לצבא ולסיירת בפרט – מילאו את כל ישותו.


אין לנו דרך אחרת, אלא להתחזק – בחיבוק עזרה ועידוד. בעזרתכם, תושבים,חברים ובעלי תפקידים במועצה, נוכל להמשיך לקוות לעתיד טוב יותר כפי ששאפו בנינו. לא במותם ציוו לנו את החיים, אלא בחייהם, במעשיהם ובשליחותם...

 

ואסיים בדבריו של רוברט טסט:
כאשר ביום מן הימים אשכב במיטת חוליי ויקבע מות מוחי, אל תנסו להכניס חיים מלאכותיים לגופי ואל תקראו למיטתי "מיטת מוות". קראו למיטתי "מיטת חיים" וקחו את גופי כדי לעזור לאחרים לחיות חיים מלאים יותר:


את ראייתי, לאדם שלא ראה זריחת שמש, פניו של תינוק או מבטה של אישה אוהבת.
את ליבי, לאדם שליבו הפך את חייו לכאב מתמיד
את דמי, לנער שהוצא ממכונית פגועה, כדי שיראה את נכדיו משחקים.
את כיליותי, למי שתלוי במכונה כדי להתקיים משבוע לשבוע.
קחו כל עצם, שריר או עצב מגופי ועשו שילד נכה יוכל ללכת.
קחו כל פינה במוחי ותאי, אם צריך, ותנו להם לגדול על מנת שיום אחד
ילד אילם יוכל לצעוק וילדה חרשת תוכל לשמוע נקישות הגשם על החלון.
שרפו את גופי, ופזרו אפרי כדי שהפרחים יוכלו לגדול, ואם אתם חייבים
לקבור משהו ממני, שיהיו אלה חסרונותי וחולשותי.
תנו את עוונותי לשדים ואת נשמתי לאלוהים.
אם אתם מעונינים לזכור אותי, עשו זאת במעשה טוב או מילה טובה למי שזקוק לזה.
אם תעשו כל שאני מבקש אחיה לעד.

אמא - אירית

----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- ----- -----