סיווי שלנו
לפני 27 שנה נאלצנו להיפרד ממך בחטף, מבלי להתכונן, מבלי להבין. חיית בינינו רק 20 שנה, ועכשיו אנחנו כבר יותר שנים מתגעגעים אליך מאשר השנים שזכינו להיות איתך. 27 שנה – זה נשמע המון זמן, ובכל זאת מרגיש כאילו הכול קרה אתמול.
ב־27 השנים הללו כל אחד מאיתנו השתנה, התבגר, אבל אתה נשארת בן עשרים ושלושה חודשים – צעיר לנצח.
ב־27 השנים הללו נוספו ילדים ואנשים חדשים לחוג המשפחה שלא הכרת, ובמקביל נאלצנו להיפרד גם מאנשים יקרים שהיו חלק חשוב מחייך ומחיינו. העולם השתנה, הארץ השתנתה, ושום דבר כבר לא נראה אותו דבר.
כמעט שנתיים שאנחנו חיים בתוך המלחמה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, והכאב מתחדד ומתערבב עם הגעגוע אליך. קשה להבין איך דווקא אתה עזבת אותנו בפתאומיות, בלי שנוכל להיפרד, לקלוט ולהבין.
ובכל זאת, גם אחרי 27 שנה, אני עדיין מגלה עליך דברים חדשים, שומעת בראשי את קולך ואת צחוקך המתגלגל, ושמחה בכל פעם שאתה מופיע בחלומותיי – גם אם זה קורה פחות ופחות.
הטבע נשאר אותו טבע: החצבים בצדי הדרך, חבצלות החוף פורחות, והציפורים הנודדות שמגיעות לבריכות הדגים – כולן מזכירות לנו אותך. ובכל שנה אנחנו חוזרים לכאן, בין הכרמל לים, כדי לזכור ולהיזכר בך.
עשרים השנים שחיית איתנו היו שנים מאושרות, שבהן ראינו איך אתה גדל ומתפתח לעלם חמודות – רציני, רגיש, מלא אחריות ותובנות. כבר בגיל צעיר היית בוגר כל כך, עם יוזמה, עשייה ותוכניות רבות לעתיד – והכול נגדע באחת. מאז אתה מלווה אותנו כנוכח-נפקד: בין קירות הבית, בפינות, בחפצים ובתמונות, בחוף הים שאהבת – ובמחשבות שאינן פוסקות.
ים של געגוע מלווה אותנו כבר 27 שנה – געגוע לבני בכורי, לעלם החמודות שקפא בהיותו בן 20 ושלושה חודשים.
בפתחה של שנה חדשה אני מבקשת ומקווה – שהשנה הברה תהיה שנה של בריאות, שנה של שלום, שנה של התחלה חדשה לנו, לכל עם ישראל, ושכל החטופים ישובו במהרה הביתה.
שנה טובה
